אסטרטגיות למידה הן בסופו של דבר – לעשות סדר בבלגן

פתאום נזכרתי אתמול בסיפור מגיל 16-17.
כבר בגיל זה לימדתי אנגלית תלמידי יסודי.
אני זוכרת שההורים שלי הלכו ליום הורים של האח הקטן שלי,
קטן ממני בארבע שנים.
בשלב זה אני הייתי בתיכון והוא עדיין ביסודי.

כשהם נכנסו למורה לאנגלית אצלו ביום הורים,
היא ישר שבחה אותי.

ההורים שלי כמובן תקנו אותה שהם כאן בשביל אחי הקטן, ולא עבור שמרית,
אני כאמור, כבר למדתי בתיכון.
היא ציינה שהיא זוכרת,
היא לא טועה.
כשההורים לי חזרו הם ספרו לי את זה.
גם אני תקנתי אותם והזכרתי להם שאלונה,
למדה אותי ביסודי,
אני כבר בתיכון.
עכשיו היא כבר המורה של אחי הקטן.

מסתבר שהיא אמרה הם לומר לי תודה על כל התהליכים שמוצלחים
עם התלמידים שלה מבית הספר
שאני מלמדת בפרטי.

זה היה אירוע מצחיק אז וגם עכשיו שאני נזכרת בו.
היה מוזר לקבל “ציון” לשבח מהמורה ביסודי ביום הורים
כאשר אני כבר מזמן בתיכון.

לפני שבוע הגיעה אלי תלמידה חדשה,
שסירבה בכל תוקף להגיע לשיעורי אנגלית פרטיים,
והסכימה בכל זאת,
רק משום שחברה שלה,
תלמידה שלי,
ספרה לה שאני דוגלת בשיעורים קצרים,
של כ – 25 דקות לכל היותר.

בסוף השיעור היא שאלה מדוע הסתיים כ”כ מהר,
והאם ניתן שהשיעור הבא יהיה ארוך יותר.

אלו רגעי הצלחות שמרגשים אותי כל פעם כאילו זו שנתי הראשונה.

 

ופתאום ניסיתי להיזכר מתי היה שיעור ההוראה הראשון שלי.

מצחיק, לעולם לא ניסיתי לחשוב מהיכן  בכלל הגעתי לתחום.

פתאום נזכרתי כי כשהייתי בת 16,
יצרו אצלינו בתיכון המדהים בו למדתי,
תכנית התנדבות.

מי משרצה התנדב והלך פעמיים בשבוע ללמד תלמידים מכיתות ו’.
תלמידה מצטיינת לא הייתי, בינונית ממוצעת לחלוטין.
3 יחידות אנגלית.
3 יחידות חשבון.

ממוצע סביר (80 בערך).

ובכל זאת,
הילדה אותה למדתי קפצה ממצב של הקבצה ג’ (אז היו הקבצות),
להקבצה א’, בזמן קצר ביותר.

גרתי בעיירת פיתוח,
קטנה, כולם מכירים את כולם.
וזה התפשט כמו אש בשדה קוצים.
פתאום קיבלתי טלפונים והתחלתי ללמד תלמידים בכל העיר.

ובהתחשב בכך שההצלחות הרבות הגיעו הרבה לפני שרכשתי השתלמויות רבות בהוראה,
תמיד ייחסתי את יכולת ההוראה שלי לאיזה משהו מולד בלתי מוסבר.

אבל היום,
לאחר הסמכות והשתלמויות רבות בתחום הפרעות הקשב ולקויות למידה,
אני יודעת בדיוק מדוע ההשתלמויות האלו, הם תוספת קטנה בלבד,
מה הפך אותי אז והיום למורה טובה,
עוד לפני שבכלל לקחתי בקורסים בהוראה.

 

תארו לכם כי אתם נכנסים לחדר מלא בבלגן – **וחשוך***.
צעצועים זרוקים בכל מקום,
אוכל וצלחות על השולחן, חפצים זרוקים על הרצפה, על המיטה, על הארון, על השידות.
בלגן שלא רואים כלום.
וכל זה – בחושך מוחלט.
אתם לא תצליחו לסדר מכמה סיבות:

אין לכם מושג שיש בלגן לפני שנכנסתם.
איך לכם מושג איך הוא נראה הבלגן,
כי גם בבלגן יש את הסדר שלו,
ואין לך מושג מהן אפשרויות הסידור,
אתם לא מכירים את החדר, את המבנה, את האנשים, ואיך הם אוהבים את הסדר שלהם בדברים.

ככה זה כשנכנסים לראש של ילד עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה.

יש שם בלגן מטורף,
*הוא* לא מבין מה הבלגן שהולך לו בראש,
זה במקרה הטוב שהוא בכלל מבין שיש שם בלגן והוא לא “סתם לא חכם”.
*אתם* בטח לא מבינים מה הבלגן שיש לילד שלכם בראש,
וגם זה במקרה שאתם מבינים שזה בסך הכל בלגן שיש לסדר,
ולא שהילד שלכם “סתם לא חכם”.

גדלתי בבית בו השכלה היא ערך קדוש.
הוטמע בנו מהילדות.
בהעדר מורים טובים,

נאצלתי למצוא דרך לעשות סדר בבלגן שבראש שלי.
בלי זה לא הייתי מסיימת בגרות.

וזה מה שהפך אותי למורה  לטובה.
הקשיים שלי,
ההפרעות קשב הכמעט בלתי ניתנות לתיאור שלי,
יחד עם החינוך להשכלה כערך קדוש,
הכריחו אותי לעשות סדר בבלגן שלי.

וכך, עוד מגיל תיכון,
כאשר היה מגיע אלי ילד,

כשהיייתי “נכנסת לתוך הראש שלו”,
יכולתי לעשות ולראות מה שאחרים לא יכולים לראות,

להבין שיש בלגן,
להבין מה הבלגן (כל הבלגן והאופי שלו או במילים אחרות כל לקות למידה או הפרעת קשב והתכונות שלה),
להיות עם אור בתוך “החדר הזה”,
האור הזה התאפשר,
היכולת הזו לראות את הבלגן בראשו של האחר,
רק משום שהכרתי כ”כ הרבה סוגי “בלגנים” מהראש לי.

מורה אחר שנכנס לראש  של אותו תלמיד,
כאילו נכנס לחדר חשוך מלא בבלגן שהוא לא יודע בכלל שיש בלגן ובטח לא איך לסדר אותו.

היות וראיתי טוב מאוד את הבלגן בראש שלי,
היה אור גדול כשנכסתי לראשם של האחרים,
ראיתי שם את הבלגן,
ובקלות לימדתי אותם להצליח.

היום אני יודעת שמאז מתמיד הייתי מורה לאסטרטגיות למידה.

היום כמורה לאסטרטגיות למידה אני יודעת כי ללמד אסטרטגיות למידה – זה בעצם – לבצע סדר בבלגן.
זהו,
זה מה שמבדיל מילד שיש אצלו הצלחה לאחד שלא,
יש סדר בבלגן.
(מסייגת כאן בעיות התנהגות קשות ומצבי אוטיזם כמובן- שם אין לי ניסיון ולא יכולה לחוות דעה).

הבנת הבלגן המטורף שהולך אצלם בראש, עוזר לי להיות מורה שעוזרת להם לסדר,
אך נקודת ההתחלה לכל אלו,
היא ההבנה.
הם יודעים ומרגישים,
שאני באמת מבינה אותם.
לא כמשחק, לא כדי “לעבוד עליהם”.
אני באמת מאמינה שכל תלמיד יכול להצליח,
ובאמת מבינה אותם.
(שוב, מחוייבת לרשום, מסייגת כאן בעיות התנהגות קשות ומצבי אוטיזם כמובן- שם אין לי ניסיון ולא יכולה לחוות דעה).

קחו מכאן את המסר הבא,
כל מה שהילד שלכם צריך זה:
אמונה בעצמו, אמונה מאחרים, מוטיבציה פנימית וחיצונית, ו….

סדר בבלגן שבראש שלו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *