מל רובינס היא אחת מנשות ההתפתחות האישית הידועות בעולם. יש לה פודקאסט מאוד מצליח ובאחד הפרקים היא מדברת על מחקרים שנעשו על מנת לחקור את הכוח של דמיון והשפעתו על הגשמת החלומות שלנו.

אם אתם מגיבים בהרמת גבה, המלווה במחשבה: "רצינית? באמת? מה כ"כ חדש בזה? כל ילד בן שנה מכיר את  הטכניקה הידועה 'רק דמיין שוב ושוב מה אתה רוצה שיקרה, את התוצאה הסופית והרצויה, הרגש זאת בליבך וזה אכן יקרה' ".

ואם אתם עוד חושבים: "לספר על כזו שיטה בסיסית בפודקאסט הכי מצליח נשמע לא חכם במיוחד", אז אספר לכם שזו גם הייתה המחשבה שלי.
ממל רובינס אני מצפה ליותר.
ואל דאגה, זה לא מה שאתם הולכים לקרא גם ממני כאן, לא תשמעו אותי אומרת: "תבקשו מהילד לדמיין את עצמו מצליח".
אפשר להתווכח על העניין הזה, האם לדמיין את מה שאנו רוצים עובד או לא, אך כך או כך, לא לטכניקת דמיון זו התכוונה מל רובינס.
וכאן זה הפך להיות מעניין. וכאן גם הקשר לאסטרטגיות למידה.

מל רובינס המשיכה אחר כך במשך פרק שלם של שעה לספר על מחקר שנעשה שגילה כי לשבת ולדמיין שוב ושוב את מה שאנו רוצים בתוצאה הסופית לא תמיד עוזר. 

מה לעומת זאת כן עוזר?

לדמיין את המטרה בחלקים מאוד קטנים.

בואו נעשה רגע סדר. כאשר אנו חווים משהו טוב מאוד, הצלחה גדולה מאוד, יש לכך ביטוי נוירולוגי במוח שלנו, גם בחלק השכלי, אנו מודעים להצלחה, וגם באזור הרגשי במוח, ההתרגשות מכך.
ההצלחה היא בעצם נוירונים חדשים במוח שלנו. פיתוח חדש. קשרים פיזיים חדשים שנוצרו.
אותם קשרים, מתפתחים גם כאשר אנו מדמיינים את ההצלחה, כי המוח לא מבדיל בין דמיון למציאות.
כלומר, בין אם ההצלחה קיימת בדמיון שלנו ובין אם היא במציאות – המוח צריך להתמודד עם שינוי דרסטי נוירולוגי בבת אחת.
לא תמיד זה נוח לו.
הרבה מאוד פעמים המוח מתנגד לזה.
ולכן, מחקרים מוכיחים (לטענתה של מל רובינס) שקל יותר ליצור מציאות, אם נפרק את המטרה הסופית לכל מיני משימות קטנות ומטרות קטנות שנמצאות על הדרך להצלחה הסופית ונדמיין אותן!

זה מקביל מאוד למה שמלמדים אנשי ספורט מקצועיים לבצע לפני תחרות, כלומר:
נפרק למשימות – במהלך האימונים, נפרק את התרגיל שיש לבצע לכל מיני חלקים מהם בנויים התרגיל. ונתרגל כל אחד מהם באופן נפרד, וגם ביחד.
העבודה על כל חלק בנפרד, היא קריטית, היא נותנת למוח זמן להתמקד ביצירת הקשר הנוירולוגי (נתיב עצבי) שיהיה קשור לאותה תנועה באופן מאוד ממוקד.
במקרה של ספורט, מדובר הרבה פעמים על החלק המוטורי (תנועתי) במוח. בחלק זה במוח תיבנה רשת נוירונים המקושרים ביניהם שאחראים על שליחת הפקודה לגוף לבצע את המשימה הקטנה באותו תרגיל באופן מושלם.

אם נדע לבצע את החיבור בין הנוירונים (שזה אומר חיבור תנועתי בין חלקי התרגיל השונים)– כלומר תהיה רשת עצבית שלמה ששולחת את הפקודה לגוף לבצוע את התרגיל השלם, אך כל חלק קטן נוירולוגי המרכיב את אותה רשת עצבית לא יהיה מספיק יציב – אומנם התרגיל יעשה בשלמותו, כי קיימת הרשת הנוירולוגית השלמה השולחת את הפקודה לגוף להזיז את האיברים בדיוק לפי הוראות התרגיל (הרשת הזו נבנתה עי תרגול חוזר ונשנה) אבל הוא לא יעשה מספיק טוב, כי לא חזקנו מספיק כל מיני חלקים קטנים מתוך המכלול השלם, שכל חלק נוירולוגי קטן כזה אחראי לאלמנט תנועתי אחר בתרגיל.

לעומת זאת, אם כל חלק  יעשה מספיק טוב, כי עבדנו על כל אחד מהאלמנטים בתרגיל באופן מושלם,  כך שעבור כל אלמנט קטן בתרגיל קיימת אסופה של תאי עצב ששולחים את הפקודה לגוף לבצע את אותו האלמנט הזה בתרגיל בצורה מושלמת, אך לא בצענו מספיק פעמים אימונים על כל התרגיל בבת אחת, לא יהיו במוח מספיק קשורים נוירולוגים המחברים את כל האזורים במוח שאחראים לחלקי התרגיל הקטנים, לידי מקשה אחת.

זה בהיבט הפרקטי. גם בחלק המנטלי, מתאמנת, לפני שהיא עולה למזרן, ברגע שהיא מחכה שיגיע הזמן שלה לעלות לבצע את התרגיל, לא יושבת ומחכה או מדברת עם המתאמנות האחרות, אלא היא ממש מדמיינת שוב ושוב את התרגיל מתחילתו ועד סופו, כדי לשמור את המודעות ממוקדת על החלק במוח ששולח את המידע לגוף לבצוע התרגיל.

בשנים, חודשים ושבועות לפני האימונים, מלמדים את המתאמן לא רק לדמיין את התרגיל בשלמותו מההתחלה עד הסוף, כדי לשמור על תקשורת מלאה בין כל התאים במוח האחראים על בצוע התרגיל, אלא מבקשים מהמתאמן גם לדמיין נקודות זמן מאוד קטנות ואלמנטים ספיציפיים בתרגיל מבוצעות באופן הטוב ביותר, כלומר, לוקחים את התרגיל ומחלקים אותו לכל מיני רגעים קטנים והמתאמן מדמיין את החלק הזה בתרגיל נעשה באופן מושלם.

כאמור, זה במקביל לתהליכי דמיון בהם גם ידמיין את כל התרגיל מתחילתו עד סופו.
ואת ההקבלה הזאת מהספורט – להגשמת מטרות בחיים, מבצעת מל רובינס בפודקאסט שלה.

רוצים בית חדש?

דמיינו את החיפוש (גם החלקים המבאסים שלו – המוח צריך להיות מוכן גם לזה).

דמיינו את המעבר, דמיינו יוצאים לקניות שתמיד נדרשות כאשר עוברים למקום חדש, דמיינו את עצמכם מתקשרים לחברת הובלה לבקש מחיר, את יום ההובלה, את העייפות מסידור הבית.

זה הרעיון – לקחת את החלום, ולא לדמיין אותו מיידית בתוצאה הסופית, זה מפחיד את המוח, פתאום רשת עצבית שלמה הבנויה מהמון חלקים קטנים קמה אצלו בבת אחת.

אם תרגיעו את המוח בכך שתבנו אצלו קודם מודעות לחלקים הקטנים במשימה, הוא יבין שיש תהליכים – יש דרך, יש תכנית, לא חייב הכלב בבת אחת, הכל ידוע, ברור לאן אנו הולכים, וגם סוג של אומרים לו: "אתה רואה מוח? יש לך מלא מלא  רשתות תאי עצב קטנים במוח שכל רשת קטנה אחראית על בצוע שלב בדרך למטרה הסופית, אין לך סיבה להילחץ, לא תצטרך ללמוד בבת אחת הכל, יש לך כלים וציוד לבצוע כל חלק במשימה".ואז, המוח רגוע והוא מוכן לעבוד  – וכשהמוח שלנו מוכן לעבוד, הוא יעבוד איתנו בשיתוף פעולה ויקח אותנו למטרות שלנו, ויפעל לפי הפקודות הנוריולוגיות שקיבל מרשתות העצביות שיצרנו בתוכו מתוך תרגילי הדמיון שלנו.

ואיך זה קשור לאסטרטגיות למידה?

כאשר אנו יוצרים מציאות דרך דמיון, אנו מטמיעים ידע חדש במוח. הידע הוא: "יש לי בית חדש ואלו השלבים שצריך  לבצע בדרך להשגת המטרה". הידע נכנס לתוך תאים במוח באזורים השונים שלו, ובונה רשת תאי עצב שנקראים גם נוירונים.

ידע זה ידע ותאי עצב הם תאי עצב.

אין שום הבדל בין תהליך זה לתהליך של הטמעת ידע על תרגילי שברים פשוטים, ידע על תהליך של כתיבת טקסט טיעון, או כל ידע לימודי אחר.

והיות ולמידה היא חד משמעית תהליך פיזי של יצירת ידע שממוקם בנוירונים במוח ויצירת קשר בין כל חלקי הידע, בעיני, אחד השלבים החשובים ביותר שמורה צריכה לבצע בהכנה של תכנית לימודים, היא פירוק המטרה הסופית (למשל מטרה: כתיבת טקסט טיעון) לכמה שיותר משימות וחלקים קטנים המרכיבים את המשימה הכוללת.

זה דורש מיומנות גבוהה, ובין המיומנויות שבעיני ראוי שיהיו למורה או להורים המלמדים את ילדיהם, מיומנות זאת היא ב TOP5 –  לפרק משימה שלמה לכמה יותר משימות קטנות ולעבוד על כל משימה בנפרד מספר לא מבוטל של פעמים, ובמקביל גם לעבוד על בצוע המשימה בשלמותה.

זו גם הסיבה שאני מתעקשת על כך שלמידה בקבוצות היא דבר נכון ויעיל מאוד. היכולת לעבוד על משימות קטנות מאוד מתוך המשימה הכוללת נכונה ויעילה יותר בתוך קבוצה (גם לילדים עם לקויות למידה), ודבר זה מביא להצלחות רבות מאוד.