שמי שמרית דרור, במקצועי אני מלווה ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ומדריכה הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. בתפקידי אני רואה כל יום כאלו המשלמים את המחיר על כך שהם לא צורכים את הריטלין ודומיו, מחיר כבד מאוד עם השפעה לטווח הרחוק, כמו כן, רואה כל יום את המחיר שילדים משלמים על כך שהם כן צורכים את הריטלין ודומיו.
אני מקווה שפוסט זה יגרום לכם להבין, עד כמה חשוב שאתם – תקבלו ידע בכל הקשור להפרעת קשב וריכוז. לא הפסיכולוג שלכם או הפסיכולוג של הילד שלכם.
אתם.
12 חודשים אחורה בזמן…
לפני כשנה החלטתי להתמודד עם הפרעת קשב וריכוז שלי. זה שיש לי הפרעת קשב זו עובדה שאין בה כל ספק, וזאת עוד לפני שהגעתי לאבחון.
פרט להיפר אקטיביות, ממנה לא סבלתי, כך חשבתי אז, כל תסמין אפשרי שידעתי עליו המקושר להפרעת קשב וריכוז היה קיים אצלי. התסמין היה קיים, רק לאחר שקראתי בנושא הבנתי שהוא בעצם קשור להפרעת קשב וריכוז.
לאחר שעברתי אבחון מלא אמרה הנוירולוגית שהיא רואה גם היפר אקטיביות.
במהותי אני כזו – דורשת תשובות.
תיאוריות מעייפות אותי. אלא אם כן אני רואה הוכחות מהשטח לתיאוריות אלו ומבינה אותן לעומק – ואז, הן הופכות להיות נכס שיש ביכולתו לעיתים ליצור שינויים בחיים.
פעם, לפני שנים, לאחר השירות הצבאי עבדתי בשירות לקוחות בחברת תקשורת גדולה. עבודה חסרת משמעות לחלוטין, ובה הסביר לנו המדריך, במסגרת הקורס "כיצד להתמודד עם לקוחות כועסים" כי יש לקוחות שחשוב מאוד להסביר להם את ההיגיון לתשובה שהם מקבלים, בכך כל הבעיה נפתרת.
כלומר – "לא, אתה לא יכול לקבל הנחה למרות שהשכן שלך קיבל, משום שם….".
וככל שהחלק שבא אחרי משום ש…. מפורט יותר, כך השיחה תסתיים יפה יותר.
אני מאלו. אני חוקרת. חייבת להבין את ההיגיון מאחורי הדברים.
בטח ובטח לפני צריכה יום יומית של כדור על בסיס יום יומי.
אבל את החקירה והבנה של מה היא באמת הפרעת קשב וריכוז, על מנת להחליט האם לצרוך ריטלין היא באמת הפתרון, דחיתי בלי סוף, לחיי האירוניה! הפרעת קשב וריכוז המאופיינת בדחיית משימות גרמה לי לדחות את המשימה החשובה ביותר והיא – להבין מהי בדיוק הפרעה זו וזאת על מנת לדעת כיצד להתמודד איתה.
עברתי אבחון חלקי לפני שנים רבות. למה הוא היה חלקי? אני לא יודעת. עברו שנים רבות. זה היה מסגרת התואר הראשון.
נרשם בו כי מומלץ להרחיב ולבדוק הפרעת קשב וריכוז.
בלימודי התואר שלי, לימדתי את חבריי לספסל הלימודים לפני כל מבחן ואז… נגשתי ונכשלתי בכל המבחנים בעצמי. ההמלצות באבחון להקלות במבחנים היו רבות, הרבה מעבר להקלה הידועה של הארכת זמן.
סיימתי בהצטיינות.
שקועה עמוק בלימודי תואר ראשון, עבודה ¾ משרה, מימון מלא של הלימודים…ושל החיים! למי היה זמן להגיע לאבחון המלא ולבדוק מה באמת קורה לי במוח?
ללמוד על פונקציות שאמורות לחזות את הכלכלה העולמית היה נראה לי חשוב יותר אז.
אם מישהו רק היה דואג אז לומר לי שלהפרעת קשב וריכוז שלי תהיה השפעה מכרעת ביותר בתחזית על הכלכלה הפרטית שלי, ייתכן שהייתי זונחת את לימודי הסטטיסטיקה הכלכלית העולמית והולכת ללמוד על המוח שלי.
הערת אגב: הנה – כבר למדתם עובדה קטנה וחשובה ביותר – להפרעת קשב וריכוז יש השפעה ענקית גם על התנהלות כלכלית נכונה.
לחיי האירוניה….
כאמור, הדחיינות שכ"כ מאפיינת אנשים עם הפרעת קשב וריכוז לא עזרה ממש בטיפול.
אז דחיתי את האבחון המלא 12 שנים. איכשהו החיים התגלגלו וזה תמיד נדחק הצידה ופתאום כמעט מבלי ששמתי לב עברו חלפו 12 שנים.
לבינתיים, הידע שהגיע אליי הגיע מפורומים, רובם פורומים בפייסבוק.
ושם, איכשהו, היה כתוב המון על פתרונות אפשריים ותופעות. ככל שנגלו לעיני יותר ויותר תופעות הבנתי עד כמה הפרעת הקשב מפריעה לי בחיי.
הייתה רשימה של דברים שכ"כ לא אהבתי בהתנהלות שלי – ואז קראתי עליהם בפורומים, ומצאתי את עצמי חושבת " זו אולי הסיבה לכ"כ הרבה תופעות בחיי?"
כאמור, לפני שנה, החלטתי שהגיע הזמן לשים לזה סוף. החלטתי לגשת ולבדוק את הפרעת הקשב, כי אולי – ייתכן והגיע הזמן להודות באמת, ולפחות לבדוק אם יש אמת בהשערה כי המקור לחלק מההתמודדויות בחיי הוא בסופו של דבר עובדה פיזית – חוסר בדופמין – כפי שרמז כבר האבחון החלקי.
ישנה אמירה כ"כ ידועה בעולם הפרעת הקשב וריכוז והיא כי ההפרעה נובעת מחוסר במוליך עצבי במוח ושמו דופמין.
על כן, פרסמתי פוסט בפורום העוסק בתחום, פוסט שלאחר פרסומו התגלה כתמימות מושלמת. בפוסט שאלתי "היכן מבצעים את בדיקת הדם להפרעת קשב וריכוז? הבדיקה הזו שמאבחנת חוסר בדופמין במוח".
כולם הופתעו. איך בכלל חשבתי שיש בדיקה כזו טענו כולם.
מדוע זו שאלה לא הגיונית, מפתיע וקצת תמוהה?
בשלב זה – להגנתי ולהגנת רמת המשכל, האינטלגנציה וההיגיון שלי ציינתי כי אני לא מבינה מדוע השאלה שלי כה מוזרה. הרי – אם ידוע כי חוסר בדופמין מביא להפרעת קשב וריכוז, בואו נבדוק אם יש לי חוסר בדופמין.
אין בדיקת דם? אני מבינה ומקבלת. רק תאמרו לי בבקשה מהי הבדיקה הרפואית שמאשרת כי קיים אצלי חוסר בדופמין ומכאן גם אוכל להתקדם עם אבחון מלא של הפרעת קשב וריכוז שלי.
ורק אז, בפוסט ראשון בתוך פורום עתיק ומלא ידע בנושא הפרעת קשב – כתבו מומחים לא מעטים את העובדה כמו שהיא:
לא, אין אף מחקר רפואי שמאשר כי המחסור בדופמין הוא הגורם להפרעת קשב וריכוז.
זה לא היה סוד. רק פשוט כמעט ולא נאמר. מסתבר שכולם יודעים שאין אישור סופי לכך ובטח ובטח שאין בדיקת דם שמוכיחה זאת. רק אני לא ידעתי.
הסתבר מהתגובות הרבות לפוסט שלי כי רק בעשרות השנים האחרונות קמו מחקרים בנושא ושאף אחד ממחקרים אלו לא הגיע כלל למסקנה חד משמעית, וההשערות עד עכשיו, הם בקצה השני הקיצוני מ – “חד משמעיות”.
באחת התגובות נכתב: “תראי, נכון. אין מחקרים מקיפים עם תשובות חד משמעיות, אז לפחות בואי נקח את ההשערות המעטות שיש, שנראה שיש להם אחיזה הגיונית ויציבה לחלוטין במציאות, ונעזר בהם בהתמודדות.”
שאלתי מהיכן מגיעה השערה זו? זו שטוענת כי מחסור בדופמין הוא הגורם להפרעת קשב וריכוז. אם לעולם לא הייתה קיימת בדיקת דם שמאשרת בין כמות דופמין וקשב וריכוז כיצד ניתן לדעת שזה הגורם. והתשובה הייתה פשוטה, ונכונה. תשובה שלא רצתה אותי בכלל, אבל עדיין הייתה נכונה.
וזו התשובה:
בריטלין ובחבריו, מתחריו, דומיו וכו’ יש לרוב כמות רבה של דופמין (ואני מוסיפה – לא רק דופמין אבל חלק מכריע מהחומר בכדור הוא דופמין).
וישנו כאן היגיון בריא. כאשר נוטלים את הכדור נצפה מיד שיפור בריכוז, קליטת מידע, יכולת דחיית סיפוקים, רוגע, ושקט במחשבות. ועל כן – המסקנה ברורה כשמש – הכדור מוסיף דופמין ופותר את הבעיה ולכן חוסר בדופמין הוא שיצר אותה.
כאחת שמאוד מעניין אותה מה נכנס אל תוך המוח שלה – העליתי שאלות לא קלות:
מי אמר שזה המחסור בדופמין, שגורם להפרעה? אולי קיימת בכלל בעיה בהעברתו בין התאים במוח? אולי זהו בכלל עודף דופמין והצפה?
ואם אכן מדובר במחסור דופמין? מי אמר שזהו נתון מולד? אולי מקור הבעיה בתזונה לא מותאמת אישית? אולי אלו יחסים בינאישיים בין הורה לילד היוצרים את המחסור בדופמין שיוצר את הפרעת קשב וריכוז? אולי טראומות מהילדות? אולי סביבה לא נכונה?
הערת אגב: הסביבה שלנו, עם הזמן הבנתי זאת, היא גורם משמעותי, אפילו בפרט השולי של כיצד מאורגן החדר של הילד.
וכאן רק התחיל תהליך החקירה ושאלת השאלות אצלי בנושא.
אין שום מחקר חד משמעי, המון השערות, המון דעות שונות, וקל מאוד ללכת לאיבוד כשרוצים רק להתחיל ולהבין בתחום. אפילו הבנה בסיסית. לא פלא, שאנשים נוטלים ריטלין ודומיו – שחלקם רואים בו סם, או נותנים אותו אותו לילד שלהם בלי ממש להבין – לכל היותר הם מסתפקים בפוסט סקר באחת הקבוצות בפייסבוק ובו מעלים את השאלה שכנראה נשאלה יותר מכל שאלה אחרת בהיסטוריה (פרט לשאלה אם יש אלוהים) – “האם אתם חושבים שנכון לתת לילד ריטלין”?
כי אין מה לעשות. נטילת הכדור היא צעד נדרש במקרים לא מעטים בשל אלף ואחת אילוצים שקצרה היריעה מלהכיל. רבים מהאילוצים קשורים בצורך להתאמה לסביבה, אך ולא רק. לעיתים, השפעתה של הפרעת קשב וריכוז עמוקה כ”כ עד שהיא גורמת לחוסר שקט נפשי וזאת ללא קשר כלל לשיקולים של תקשורת חברתית, התנהגות בבית הספר והצלחה בלימודים.
מדוע המילה “אובחנתי” נכנסת למרכאות אצלי?
קבעתי סופית תור לנוירולוגית שהיא במקרה גם פסיכיאטרית. מילאתי שאלון, “אובחנתי”.
מצטערת – כאן כבר יש מקום למרכאות – שאלון קצר או ארוך, שמאתר מחסור בחומר חשוב בגוף הוא לא אבחון, הוא השערה. וזה בסדר, כל עוד זה מה שיש. וזה באמת מה שיש. אבל אבחון נשמע לי גדול מידי, מכבד מידי.
מכבד מידי משום שעל סמך ה “אבחון” הזה הורים בטוחים שהם יודעים מה מצב הילד שלהם.
כשרואים גידול בגוף בצילום אולטרסאונד, יש אבחון. כשרואים רמת סוכר גבוהה בדם, יש אבחון. כשרואים שבר בצלע, יש אבחון. אבחון הרי אמור להיות אבחנה במשהו קיים. לא?
התשובה של המומחים בפורום הייתה שלא, אבחון בנושא נפשי הוא לא חד משמעי.
להלן אחת התשובות שקיבלתי: ”כשמישהו מאובחן עם דיכאון, יש בדיקת דם? לא. אבל הוא עדיין מאובחן. וזה נכון בנוגע להמון תופעות נפשיות ורגשיות אחרות.”
אני מסכימה עם טענה זו. הבעיה שלי איתה הייתה שאני הנחתי, הסקתי בטעות, שידוע בוודאות מוכחת כי בעיית קשב וריכוז היא פיזית נטו בצורה חד משמעית. כשהסתבר לי שלא, הבנתי כאמור שאין כאן אבחון רפואי טהור (כגון שבר שרואים בצילום).
כלומר, הסתבר לי מהדיונים בפורום, שהאבחון של הפרעת קשב וריכוז הוא יותר מקביל לאבחון רגשי/נפשי. ישנה רק השערה כללית מה המחסור הפיזי שגורם לה.
לאחר ה”אבחון” קבלתי מרשם לריטלין.
אך עדיין חששתי להשתמש בו והנחתי את המרשם בצד.
את הבנת הגורמים, התופעות, תסמינים, מה כן ניתן למנוע באופן טבעי, מה לא ניתן למנוע באופן טבעי, זה כן סם? זה לא סם?יהיו לזה השפעות לטווח הארוך כך שיום אחד אתחרט על זה? לא יהיו?הכדור גורם לנזק מוח? ואולי במשקל המאזניים יתגלה כי התופעות השליליות מצריכת הכדור נמוכות מהיתרונות והשקט שמביא הכדור בטווח הקצר? הרי הכל זה יתרון מול חחיסרון…. את כל אלו בטלתי בראשי. בצעתי MUTE.
למי יש זמן לזה? בתוך כל שגרת החיים העמוסה כ”כ…אבל! בסוף לקחתי ריטלין והתופעות לא היו נעימות בלשון המעטה.
התכנית הייתה לוותר לגמרי – אבל הפעם, מה אם צודקת הרופאה ועם הזמן אכן מתרגלים? אולי, לאחר שימוש בתרופה למשך תקופת זמן התחלתית, הכדור כבר לא גורם לך להיות זומבי, מעופף, מרוכז בתוך עצמך, חש מנותק מהסביבה. וזו רשימה קצרה ביותר – כי ממה שהבנתי, אצלי היו תופעות לוואי מועטות ביותר. כמעט ולא היו. אבל עבורי הכמעט הזה, היה יותר מידי…
המשכתי לקחת את התרופה.
עלי ההשפעה הייתה לא טובה. אני חושבת שזה מיותר להכנס לוויכוח אם זה כן סם, לא סם? אלו הגדרות רחוקות מידי.
יש שאומרים סם קל ביותר ולגיטימי ומותר, יש האומרים סם כבד וזוהי תעשיית תרופות לשם כסף, יש האומרים לא משנה סם או לא, פשוט אי אפשר בלי, החיים בלתי אפשריים בלי.
ולכן, גם בחיים האישיים וגם המקצועיים, לעולם לא אתן את דעתי בנוגע לשיקול האם לצרוך ריטלין או לא.
“אדם בתוך עצמו הוא גר”, מילותיו של שלום חנוך, כ”כ רלוונטיות כאן.
איך מישהו יכול לדעת מה על כף המאזניים אצל כל אדם?
באיזו סיטואציה לקחת את הכדור ולהרגיש זומבי כמו רובוט משתלם בשיקול הכולל כי על כף המאזניים מצד שני עולה היתרון של שקט ממחשבות – שבלי הכדור מציפות את הילד עד כי הוא מרגיש שהוא מאבד את השפיות?
והיכן – לחילופין, יאמר הילד “תנו למחשבות שלי להשתולל, עזבו אותי בשקט, כי אמנם אני שקט כשאני עם התרופה, אבל שקט בתוך מה שמרגיש ככלא מפחיד וזה לא שווה את זה“.
ואולי אצל אדם אחר לא קיימות כמעט כלל תופעות לוואי ועל כן יש רק טוב מהכדור ? בהתחשב בעובדה שאין ולו מחקר אחד שמוכיח חד משמעית לנזק ארוך טווח מה הסיבה לא לקחת עם תופעות לוואי מועטות וזניחות?
כאשר הבנתי שאני את הריטלין לא יכולה לקחת, ולא רציתי לוותר כ”כ מהר על התקווה לישועה כ”כ קלה, מהירה ופשוטה התחלתי לברר על כדורים אחרים.
מסתבר שלכולם יש תופעות לוואי.
אחת המגיבות בפורום אמרה לי – “כן יש תופעות לוואי. בסך הכל חוסר תיאבון קל ופגיעה ביכולת להירדם בזמן השפעת הכדור ועל כן אני לא צורכת את הכדור בערב. אבל סיימתי בגרות. ואני מסוגלת להתרכז במה הבן אדם שמולי אומר יותר מכמה דקות, מה ששיפר את היחסים החברתיים שלי. אז זה שווה את זה.”
אני אישית החלטתי לוותר על הכדור. להיעזר בכל כלי אחר שעוזר לי.
במקום זאת אני מוצאת את עצמי קוראת ללא סוף מחקרים בתחום. על הקשר של איברים אחרים בגוף ותופעת קשב וריכוז, על הקשר של הסביבה לנפש ולמוח, על כלים להתנהלות אישית נכונה יותר שמקלה את התסמינים ועל שיפור יכולת ארגון וסדר.
לשם דוג’, אספר כי מרתק לקרא על הקשר שייתכן כי קיים במוח השני בגופינו לבין הפרעת קשב וריכוז –ידעתם שהדופמין מיוצר ברובו במוח השני (המעיים במערכת העיכול) ולא במוח שלנו שבתוך הגולגולת?
מרתק עוד יותר היה לפני כן לקרא שבכלל קיים מוח שני בגופינו. ידעתם גם שבעקבות מחקר חדש עולה ההשערה (שדורשת בדיקה מעמיקה) כי אולי עודף בדופמין הוא הבעיה ?
אני מרגישה שכל פיסת מידע עוזרת לי טיפה יותר להבין את המכלול השלם של הגוף והגורמים שייתכנו לתופעה. ככל שאני קוראת עולה בי התחושה שייתכן כי התופעה אולי זהה אך יש לה גורמים שונים, או אולי גורם אחד שפשוט נובע ממקור שונה.
יש עניין רב של ניסוי וטעיה, לא הכל עובד. אך מהידע הזה אפשר להבין מה כדאי לנסות ולראות אם הוא עוזר לא, ולהמשיך ולנסות עוד דרכים נוספות.