לאורך השנים בעבודה עם ילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב לומדים ומבינים דברים שבאף מוסד לימודים חינוכי או השתלמות מקצועית לא מלמדים.

הנה דוגמה קטנה מאוד.

כדי להסביר את הדוגמה, אומר, עבור מי שלא מצליח להבין זאת לעומק, כי ילד שלומד למבחן רבות, כאשר התלמידים מסביבו בקושי למדו למבחן מקבלים 90 ו 100, והו5 מקבל ציון נכשל במקרה הטוב (לאחרונה היה לי תלמיד שהגיע אלי לשיעור ראשון וסיפר בבכי כי קיבל ציון 6 במבחן בחשבון) – זוהי תחושה עמוקה שנצרבת ברגש ובתודעה של – "אני כישלון", "אני לא חכם", "אני טיפש".

אני זוכרת שפעם בכיתה ד' קיבלתי ציון נכשל במבחן בטבע, ורשמתי על כל המבחן "טיפשה, טיפשה, טיפשה".

שנים לאחר מכן, סיימתי שנה ב' בתואר בכלכלה בהצטיינות ולא הרגשתי לרגע שזה מגדיר אותי כחכמה. התחושה מבית הספר היא שלקחה שליטה.

החלק העצוב במיוחד הוא שיש תלמידים שלאט לאט חוסר הביטחון בלימודים מתחיל לחלחל להיבטים ותחומים אחרים בחיים.

אחת ההבנות שהגעתי אליה, היא, שלא בטוח שהעצמת ההצלחות ו"כיסוי" הכשלונות זו הדרך הנכונה.

ייתכן כי בעבר הייתי לקוחה מבחן של ילד עם ציון נמוך ומוציאה אותו מהקלסר הלימודי שלנו.

רק מה שלא השכלתי להבין, שלא באמת הוצאתי את זה מהקלסר בתת המודע שלו.

עכשיו, אפשר לומר, "אני אצור כ"כ הרבה הצלחות חדשות איתו, דרך למידה נכונה עם אסטרטגיות למידה, שזה יבטל את תחושת הכישלון".
אבל לא בטוח שזה יבטל ומעבר לכך, וגרוע מכך, ייתכן כי תחושת הכישלון הקודמת או אפילו כמה וכמה כאלו, יהיו כמו מקל בגלגלים שיוצר תנועה איטית יותר בתהליכי העבודה יחד איתי.

זה שם, וזה קיים וזה מנהל עבור הילד את תחושת המסוגלות שלו.

עם השנים למדתי שמהמבחן ההוא עם הציון הנמוך כן נשאר בקלסר. אולי לא לתמיד, כמו שיישארו ההצלחות, אבל לפחות עד שאפיק מהמבחן עם הציון הנמוך את מה שאני רוצה להפיק ממנו.

אז הנה מה שאני יכולה להפיק ממנו:

למה קיבלנו ציון נמוך?

כאשר מגיע אלי ילד, כל ילד, בכל כיתה, בכל שלב, אני מסבירה כי אני מבטיחה לו שאם עד עכשיו הוא לא הצליח, זה משום שלא למד נכון. זה לא אומר שלא למדו אותו נכון, מורה יכולה ללמד נכון מאוד, ולמעשה אין דרך נכונה יותר או פחות ללמוד באופן כללי, כן יש דרך נכונה יותר או פחות ללמוד באופן מותאם.

ילד צריך ללמוד בדרך המתאימה לו ולעיתים לוקח זמן להבין מה הדרך המתאימה לילד מסוים.

ולכן, אני מסבירה לכל ילד כי ייתכן שגם לנו יקח זמן למצוא מה הדרך ללמידה הנכונה עבורו, אבל אנו נמצא את הדרך. זו אחריות שלנו.
ואז מתחילים להשלים פערים. ולהשלים למידה של נושאים. אחד המקרים שקרה לאחרונה הוא עם תלמיד בכיתה ז'  מרמת השרון שלומד אצלי הוראה מתקנת השפה (הבנת הנקרא, לשון, כתיבה). כאשר עומר הגיע  אלי במצב של ילד בכיתה ג', ובמשך עשרה חודשים לאט לאט התקדמו בצמצום הפערים. יחד עם זאת, ללמידה של כתיבת טקסט טיעון עדיין לא הגענו.

במבחן  האחרון – הניקוד לטקסט הטיעון היה 24 נקודות. כמובן שהילד קיבל 58 (לאחר מצב שעשרה חודשים קודם לכם קיבל 20) הוא התבאס, אבל דווקא כאן – במקום לתת ל 58 לשקוע בתת המודע שלו לתוך הזכרונות כעדות והוכחה לכך של "הנה, בבקשה, הנה הוכחה לכך שאני לא חכם". שמתי מבחן זה בראשית הקלסר משתי סיבות:

1. ה 58 הזה לא יהיה איזה זיכרון  סמוי בתת מודע שחוסם אותנו ואנו אפילו לא יודעים למה. עוד שלושה חודשים אני לא אגיע למצב שעומר חושש כ"כ לגשת למבחן ואנו לא מבינים מדוע. אלא ה 58 יהיו שם כזיכרון מפורש, סוג של "ה -58 האלו גרמו לנו לתחושה לא טובה, ולכן אנו מפחדים ממבחן זה".

 ה 58, הם כמו מפלצת שיושבת בתת מודע ואומרת: "אני עוד יכולה לחזור ולגרום לך שוב לתחושה המבאסת של כישלון". אל הפעם המפלצת הזו לפחות מונחת כאן מול העיניים שלנו בקלסר ואנו יודעים עם מה מתמודדים. וכאשר יודעים עם מה מתמודדים ההתמודדות קלה יותר.

אם היינו זורקים ה 58 לפח היינו מתמודדים עם פחד שלא ידוע מה מקורו.
ה 58 שמונחים בתחילת הקלסר מאפשרים לי להבין מאיפה נובע הפחד ומקלים עלי את ההתמודדות.

אך מעבר לכך, וחשוב מכך:

2. המבחן בתחילת הקלסר, מאפשר לי ללכת אליו לפני המבחן הבא ולומר: "תראה, ראשית לפני עשרה חודשים קיבלת 20, עליתי ב 38 נקודות, רק ילד חכם יכול לבצע כזו קפיצה גדולה, נכון?"

הילד יסכים איתי והנה הגברתי לו את הביטחון העצמי. הוא ואני יחד הבאנו למוח שלו הוכחה לכך שהוא חכם וכך תיווצר אמונה כזו.

כמובן שזה נכון לדוגמה של עומר מרמת השרון וייתכן כי לא נכונה לכל דוגמה, ולכן נעבור לחלק הבא שהוא חשוב יותר.

אומר לילד: "שים לב שקיבלת 58 כאשר נושא שלם לא למדת. לא ניתן לומר שלא הצלחנו לענות על שאלה אם בכלל לא למדנו אותה". נכון?

זה אומר, שמבחינתי המבחן השלם הוא  בלי הטקסט טיעון.
עכשיו, לקראת המבחן הבא, כבר למדנו כתיבה של טקסט טיעון ועל כן ישנה ציפייה הגיונית כי הציון יעלה.

חשוב לי לומר, הדוגמה שהבאתי כאן של עומר מרמת השרון, היא רק לשם הדוגמה.

המטרה העיקרית היא כך:
ה 58 יכול להיות זיכרון סמוי שמנהל אותו ומפחיד ואוטם את המוח ללמידה ואנו לא נדע מה חוסם, מה מעיק, מה מגביל. זה כי זרקנו את המבחן לפח.
לעומת זאת, כאשר שמרנו את הציון, הזיכרון הוא מפורש וברור ולכן נדע איך לנהל אותו כדי שלא יגביל אותו בהתקדמות.

דוגמה נוספת שבצעתי:

עברנו על  על השאלות שכן למדנו והוא כן ענה במבחן, אשר בחלקן קיבל ניקוד מלא, חלקן ניקוד חלקי וחלקן לא ניקוד ניקוד כלל.

עברנו על כל שאלה ובכל שאלה (כולל אלו שהצליח) רשמנו האם הוא עבד לפי האסטרטגיות שלימדתי אותו, או לא.

ראינו, כי ברוב המקרים (לא בכולם), הוא קיבל ניקוד חלקי או כלל לא קיבל ניקוד על שאלות שלא עבד לפי אסטרטגיות.

כמובן שאין כאן מטרה של להאשים את הילד, משום שגם עבודה לפי אסטרטגיות היא הרגל, והרגל זה משהו שלוקח זמן לבסס. אך גם ההבנה כי "לא הצלחתי משום שלא עבדתי כמו שהמוח שלי צריך לעבוד כדי להבין" מקלה, ומבהירה לילד כי הוא חכם, הוא פשוט לא נתן למוח שלו את הכלים הפדגוגיים שהוא צריך כדי להוציא את החוכמה שלו.

ושוב אומר אתה חשוב מכל, המטרה היא להשתמש בציון הזה לאחר חקירה ופירוק של מה הביא לו כהוכחה לחוכמה ולא כהוכחה לחוסר יכולת.